פסק-דין בתיק ת"ק 5095-10-10

1.       הנתבע 2 במסגרת עבודתו כפקח של עירית ירושלים רשם  לתובע דו"ח שעה שטייל עם כלבו ברחוב, כאשר לטענת הפקח הכלב היה משוחרר ולא היה קשור ברצועה. תוך כדי רישום הדו"ח החלו חילופי דברים קשים בין הנתבע 2 לתובע, והנתבע 2 אף טוען כי הותקף פיזית וניזוק.

2.       כתוצאה מאירוע זה התנהלו בסופו של דבר שני הליכים פלילים מקבילים: 

ראשית, הנתבע 2 פנה למשטרת ישראל והגיש תלונה כנגד התובע, ולאחר שהמשטרה חקרה היא הגישה כנגד התובע כתב האישום אשר ייחס לו עבירות של תקיפת עובד ציבור והעלבת עובד ציבור (עבירות לפי ס' 381(ב) ו- 238 לחוק העונשין התשל"ז - 1077) ( ת"פ 5129-08 להלן: "ההליך הפלילי").

שנית, התובע סרב לשלם את הדו"ח שניתן לו על ידי הנתבע 2, וביקש להישפט בעניין העבירה המיוחסת לו בבית המשפט לעניינים מקומיים (ת"פ 3745-06 להלן: "הליך בבית המשפט המקומי").

3. בסופו של יום התובע זוכה בשני ההליכים. בהליך הפלילי התקיים הליך מלא וכב' השופט צור קבע כי יש לזכות את התובע, ואילו בהליך בבית המשפט המקומי הנתבע 1 שהיה העד היחיד מטעם העירייה, לא התייצב לדיון, ועל כן העירייה הסכימה לזיכוי התובע.

4.       לטענת התובע, היות וזוכה בשני ההליכים, הרי  שיש לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו. התובע טוען כי נזקים אלו נגרמו לו הן בשל התנהלות הנתבע 2 והן בשל התנהלות העירייה כמי שהיתה מעסיקתו של הנתבע 2 וכמי שהגישה את כתב האישום בבית המשפט לעניינים מקומיים.

מהלך הדיון:

5. היות והתובע לא היה מיוצג הרי שהוא לא טען מכוח איזו עילה נזיקית הוא תובע את מי מהנתבעים, ומהי העילה המשפטית שקמה לו לטענתו לפיצוי בגין כל אחד מההליכים, שבהם זוכה. על כן אסקור בקצרה את החלופות המשפטיות העומדות לרשות מי שמבקש לתבוע בגין הליך פלילי שבו זוכה, וזאת בשים לב להבחנה בין שני ההליכים ולהבחנה בין המעמד השונה של הנתבעים. תוך כדי בחינת החלופות המשפטיות אתייחס גם לשני הנתבעים וגם לשני ההליכים הפליליים שהתנהלו כנגד התובע.

 פיצוי במסגרת הליך פלילי:

6. ס' 81 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 מאפשר לנאשם לאחר זיכויו לדרוש פיצוי מאת המתלונן:

" (א)    זיכה בית המשפט את הנאשם לאחר שראה כי התלונה שגרמה למשפט הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד, רשאי הוא לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו הזדמנות סבירה לטעון טענותיו לענין זה, בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם והוצאות התביעה, כפי שיקבע בית המשפט".

7. הנתבע 1 היה המתלונן בשני ההליכים הפליליים ובשניהם השופט שישב לדין בחר שלא לשקול מתן פיצוי לתובע.

8. כב' השופט צור שדן בהליך הפלילי בבית משפט השלום, וזיכה את התובע בהחלטה מפורטת ומנומקת, תוך התייחסות קשה למהימנות הנתבע 1, אף התייחס לשאלה מדוע הוגשה התלונה. השופט צור העלה מספר השערות שהן בגדר אוביטר לפסק דינו ובהן העלה את הסברה שהנתבע 1 ביקש לנקום בתובע על חילופי הדברים הקשים, או שהנתבע 1 היה מעוניין להצדיק שינוי של מספר ימי המחלה בתעודת המחלה שקיבל, ועל כן יחס לתובע אירוע של תקיפה. חרף העובדה שהשופט צור שקל את מניעי המתלונן הרי שהוא לא דן בשאלה אם הוראות סעיף 81 דנן חלות והאם יש לחייב את הנתבע 1 בפיצוי התובע. נראה עם כן כי השופט צור לא התרשם כי התלונה נופלת בגדרו של סעיף 81 לחוק העונשין.

9. כב' השופט ארנברג שדן בהליך הפלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים אף הוא לא שקל פיצוי של התובע בגין תלונת סרק, והיות וכתב האישום נמחק מטעמים טכניים הרי שלא ניתן היה לבחון אם אכן בתלונת סרק מדובר.

10. על פי הוראת סעיף 81 דנן השופט המוסמך לפצות את הנאשם (התובע בעניינו) הוא השופט שדן בהליך הפלילי ומכאן שבמסגרת הליך זה אין בסמכותי לדון בשאלה אם התובע זכאי לפיצוי על פי סעיף זה.

11.  למעלה מן הצורך אציין כי ספק בעיני אם יש לראות את העירייה כמי שהגישה את התלונה, כפי שרואה אותה התובע, או כמי שעודדה את הנתבע 1 להגיש תלונת שווא. הנתבע 1 העיד כי דיווח מיד לאחר התקרית לממונים עליו והם הפנו אותו לטיפול רפואי ולהגשת תלונה. נוהל פעולה זה הינו ראוי ונכון, שכן ככל שעובד עירייה מותקף על ידי אזרח, הרי שבוודאי ובוודאי שעליו לפנות לרשויות החוק ולדרוש את סיוע המשטרה. העירייה אינה רשות חוקרת ואין באפשרותה לבחון אם מדובר בתלונת שווא ואין הדבר מתפקידה. על כן אין ספק כי העירייה פעלה כראוי שעה שהפנתה את הנתבע 1 למשטרת ישראל.

פיצוי מכוח עוולת הנגישה:

12. סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובע כי:

" נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת -של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".